היתרי בנייה, זכות בעלות על הקרקע ומדיניות אכיפה ממשלתית השתלבו זה בזה שלוש פעמים לאחרונה בשלושה מקומות שונים – בעמונה, בקלנסווה ובאום אל־חיראן. נתייחס לשני המקרים הראשונים בלבד. בקליפת אגוז, כך היו המקרים: בעמונה נבנו כ־40 בתים על ידי מתיישבים יהודים, ללא היתר ועל קרקע שבעליה הם פלסטינים התובעים את רכושם. הממשלה ניסתה ומנסה כל דרך שלא להרוס את הבתים, ולמצער למצוא פתרון חלופי למתיישבים. בקלנסווה נבנו ללא היתר 12 בתים על ידי אזרחים ישראלים־ערבים על קרקע פרטית שבבעלותם. הבתים נהרסו. בשני המקרים מדובר בקרקע פרטית של ערבים. כשהיא נגזלת על ידי יהודים, מנסה הממשלה למצוא מוצא אף שהוא נראה כמעט בלתי אפשרי. כשהבנייה היא על ידי ערבים אזרחי ישראל, ומציאת מוצא יכולה להיות פשוטה ומיידית, אין אפילו ניסיון למצוא מוצא.
גם מבלי לדבר על זכויות הערבים לשוויון בישראל ולצדק ביו”ש, מספיק לשקול את שיקולי היהודים בישראל – זכות קיומם והסיכונים לקיומם – כדי להתרעם על האיוולת והעוולה שבמעשי הממשלה. האיוולת זועקת לשמיים, גם אם מאמינים בצורך בשתי מדינות וגם אם רוצים מדינה אחת בין הירדן לים.
אם תהיה מדינה אחת ממערב לירדן היא נידונה בעתיד הנראה לעין לרוב ערבי, ומאחר שאין דרך בעולם המודרני לקיומה ללא שוויון זכויות, היא תהפוך בסופו של יום למדינה ערבית. באופן מיידי, לאחר סיפוח יו”ש תהיה לערבים אופציה להקים את המפלגה הגדולה בישראל עם כ־35% עד כ־40% מהמצביעים. מי שמאמין בכיוון הזה כפתרון, חייב להבין שחוסר השוויון שאנו – כיום הרוב – מפגינים כלפי המיעוט הערבי בישראל והרס בתיו וכלפי האוכלוסייה הערבית ביו”ש וגזל אדמותיה, יחזור אלינו כבומרנג כשיהיו הם הרוב.
אם שתי מדינות הוא הפתרון, ברור שעלינו להפשיר את יחסינו עם ערביי יו”ש ובמקביל להפסיק להפלות את אזרחינו הערבים כאילו היו גיס חמישי של המדינה הפלסטינית. הם רוצים להמשיך להיות אזרחי ישראל, והם צריכים ויכולים להיות גשר למדינה השכנה של אחיהם. אל לנו לנכר אותם בפעולות דרמטיות שאינן כורח המציאות. עשירית מדיוני הממשלה שניסו לפתור את בעיית עמונה היו מספיקים כדי לפתור את בעיית קלנסווה למשל.
למעשה האירועים הנוגדים האלה מאירים באור אזהרה את הסוגיה הגדולה שלפנינו. בהנחה שאין באפשרותנו לקיים מדינה עם מיעוט גדול ללא זכויות מלאות, עלינו לבחור בין מדינת ישראל כמדינת הלאום לעם היהודי, ברוח מגילת העצמאות, גם אם בשטח מצומצם שאינו כולל את יו”ש – מדינה גדולה מזו ששמחנו בהכרזה עליה ב־1947 – לבין מדינה מהירדן לים, שבה נהיה מיעוט ולא נוכל להוות מקלט לכל יהודי העולם אם יישמט מתחתם השטיח בארצותיהם.
הסיכון לקיומנו – כמדינת הלאום היהודי – ממדינה דו־לאומית גדול עשרות מונים מפתרון שתי המדינות. הסיכון שרואים מתנגדי שתי המדינות, של איום ביטחוני, ניתן לטיפול על ידינו. הסיכון של רוב ערבי, שישים קץ להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית, לא יהיה בידינו. √
