חבר הועד המנהל של דרכנו, סגן שר הביטחון לשעבר, אפרים סנה, במאמר שהתפרסם ב-“אל-מוניטור” לאור ביקורו של הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, בישראל
ביקורו של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ במזרח התיכון השבוע (23-20 במאי) עיצב מחדש את המדיניות של ארה”ב באזור וקבע שתי עובדות עיקריות.
העובדה הראשונה היא שוושינגטון עומדת מאחורי קואליציה של מדינות סוניות, הניצבות מול ההתפשטות והחתרנות האיראנית וכנגד הארגונים האיסלאמיסטיים הקיצוניים.
ביום שבו נבחר טראמפ לכהונתו, ובטרם נודעו התוצאות, פרסמתי באל-מוניטור מאמר על התקפות הטילים של שלוחי איראן מחוף הים האדום. סיימתי אותו במשאלה הבאה: ״גם אם הממשל האמריקאי הבא ירצה לשמר את הסכם הגרעין, אין ארה”ב יכולה להיות שוות נפש לאיום החדש שטהרן מטילה על חופש השיט בין אסיה למערב. יש לקוות כי התפקיד שתיקח על עצמה במאבק זה יהיה מתמיד ומוביל ולא חולף ושולי״. בביקורו בסעודיה טראמפ לא הותיר ספק ביחס לתקווה הצנועה שהבעתי. ארה”ב תומכת ללא סייג בברית של המדינות הערביות המבקשות להדוף את הקיצוניים בעולם המוסלמי.
העובדה השנייה היא שארה”ב תפעל במרץ לפתיחתו של מו”מ ישראלי פלסטיני על פתרון מוסכם לסכסוך ההיסטורי בין שני העמים. ברור לחלוטין כי הנשיא טראמפ מבקש להיות מתווך הוגן. הוא ידיד ישראל ומחויב לביטחונה, אך הוא אינו מקבל את הבסיס האידאולוגי של הימין בדבר הזכות התנ״כית לבעלות מוחלטת על ארץ ישראל. הוא גם אינו מקבל את הטענה כאילו הנשיא עבאס אינו פרטנר ואינו רוצה בשלום.
זה חמש שנים שאני קורא לברית הגנה בין ישראל לבין המדינות הערביות החוששות, כמוה, מאיראן וממדיניותה האימפריאליסטית. ברית כזו חייבת להיות חלק מהסכם ישראלי-פלסטני. הברית המוצעת תעניק ליוזמת השלום הערבית משמעות ביטחונית. היא תוכיח כי ישראל יכולה להיות בטוחה יותר ללא שליטה בעם אחר. והיא גם תאפשר לישראל להעמיד את יכולותיה ההגנתיות לשימושן של המדינות באזור שיחיו עמה בשלום. הנתיב שעשה מטוסו של הנשיא מריאד ישירות לתל אביב מסמל את הציר שמדיניות עקבית של ארה”ב באזור עשויה להקים.
אבל המכשולים העומדים בדרך לעסקה אליה חותר נשיא ארה״ב מונחים, כמעט כולם, במגרשי הפוליטיקה הפנימית בירושלים וברמאללה.
מתנגדיו של עבאס עלולים להכשיל את היוזמה האמריקאית, אף שהיא הסיכוי האחרון אולי להגשמתו של החלום הלאומי של עמם. החמאס, בתפיסתו הדתית והאידאולוגית, שולל הסכם עם ישראל. אולם הניסיון הראה כי בהינתן התקדמות מדינית ושיפור כלכלי, השפעתו הציבורית פוחתת. הניסיון המר והאומלל של שליטתו בעזה, שבימים אלה מציינים עשור לקיומה, אינו מוסיף ליוקרתו. מנגד, שביתת האסירים בבתי הכלא בישראל, בהובלתו של מנהיג הפתח הכלוא, מרוואן ברגותי, ממחישה כי הסכנה הפנימית לעבאס מקורה דווקא במחנה שלו. אבל בהתנהלות נחושה, תוך ניסיון להכיל אף את המתנגדים לו במאמץ לניצול ההזדמנות ההיסטורית, מחמוד עבאס יכול להוכיח לנשיא טראמפ ולעולם כולו כי הפעם אין בכוונתם של הפלסטינים להחמיץ את ההזדמנות.
מסובך לא פחות הוא מצבו של נתניהו. שני שלישים מהקואליציה הנוכחית שלו מעוניינים בכישלון הניסיון האמריקאי. חלקם מודים בכך בגלוי. נתניהו נזהר מעימות עם הנשיא הרפובליקאי, אבל עימות עם ה”בסיס” הימני שלו בישראל מרתיע אותו לא פחות. מבחינה מספרית, יש בכנסת רוב שייתן גיבוי פרלמנטרי-פוליטי למהלך מדיני. אך ספק אם לנתניהו יש את העוז הפוליטי שהיה לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שבשעתו הוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון. הוא (נתניהו) יעדיף להכשיל את המהלך על ידי הצבת תנאים מביכים לעבאס, בעיקר בתחום ההצהרתי, כאלה שסביבם יוכל לגייס רוב פוליטי בישראל ולהעביר את נטל הכישלון לצד השני.
יהיה זה מבחנה של האופוזיציה הישראלית. האם תיישר קו עם נתניהו ותפיל את האחריות על הפלסטינים, או שתצא באומץ נגדו? בסוף, ההכרעה היא של העם בישראל, והוא זקוק למישהו שיאמר לו את האמת ולא את מה שהסקרים מורים שהוא רוצה לשמוע.
