ערבות הדדית – מחשבות מביקור בעפרה

18/12/16

נמרוד דוויק, מנהל הקמפיינים של התנועה, כתב על הביקור של פעיליה בעפרה ושיחות שקיימו עם תושבי המקום שביתם עתיד להיהרס ותושבי עמונה.

לפני שלוש שעות חזרתי מעפרה. הייתי אצל אסתר ונצח ברוט שהואילו לארח את פעילי דרכנו. ביתם הוא אחד מתשעה בתים שקיבלו צו הריסה. הם צעירים, בגילי, טובי לב ומרבים לחייך. יש להם יכולת הקשבה, דוגריות בגובה העיניים וכנות עמוקה. אנשים טובים. אנשים שכיף להכיר וכיף לשוחח איתם. אדריכלית ועורך דין, שתי בנות מתוקות וזאטוט קטן. לגדולה נפלה היום שן. הם בחרו לגור קרוב להורים. אם לא הייתה עפרה, אם יוקר המחיה לא היה מטורף, אני מניח שהם היו גרים בגוש דן או ירושלים.

המפגש היום היה מיוחד כי הוא היה רגע נדיר בנוף. לא היה זה רגע של התנצחות וניסיון הוכחה. לא חתרנו לשכנע אחד את השני מי צודק יותר. אלא להיות שם כבני אדם. אנחנו לא רגילים להקשיב ולשמוע. אנחנו כן רגילים להסתכל על אותו הפיד, על אותם פרצופים ולשמוע את אותם הרעיונות. לא פעם אנו שוכחים לתהות ולשאול על המקום בו אנו חיים, על האנשים המרכיבים אותו. היום הזה היה בבחינת הזדמנות לצאת מהמוכר והנעים. אסתר ונצח הביאו לביתם חברים ושכנים, תושבי עפרה ועמונה שבאו לספר. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד ותפיסת עולמו.

איריס הישראלי, אמו של יהודה הישראלי שנפצע קשות בראשו בצוק איתן, סיפרה כיצד גויסו מעל למיליון שקל למימון הרחבה לביתם בה יוכלו לשכן את הבן בזמן שהוא משתקם. היא סיפרה על הפער בין הפוליטי לאנושי, על כאב הלב שלה מתגובת משרד הביטחון שבשל עניינים משפטיים-מנהלתיים לא יכול היה לסייע כלכלית. היא ציינה לחיוב את יריב אופנהיימר שאמר שמדובר בסוגיה אנושית שאין להתנגד לה. ליבי כאב עליה.

שתיים מתושבות עמונה העציבו אותי, כל אחת בדרכה. יפעת ארליך, פובליציסטית ושדרנית רדיו בגלי ישראל, מעדיפה לוותר על הרעיון הציוני של ריבונות יהודית, ולו בלבד שיותירו לה לגור במקום. מבחינתה העמדה הלא מתפשרת שלנו על מדינת לאום יהודית דמוקרטית, בה יהודים הם רוב המחליט על עתידו, נתפסת כגזענות. זכויות האדם נרתמות לתאר את זכויותיה כבת המקום, Native כלשונה. רויטל הלברשטט פרצה בבכי ואמרה כי היא לא מבינה כיצד ניתן לפנות אותה מהבית. היא תיארה את חוסר האמון שלה בשופטי בג"צ ובמערכת הפוליטית הישראלית.

יקי פריד, תושב עפרה, הפעיל בתנועת ארץ שלום, דיבר על הצורך בדו קיום עם השכנים הפלסטינים וחוסר האמונה שלו בהפרדות. הוא הזכיר לי את אנשי שתי מדינות-מולדת אחת, שגם עליהם אני חלוק רעיונית. אשתו הביעה את חוסר האמונה שלה בתפיסות הביטחוניות של השמאל. ניר יהודה, המנהל מכינה לבנות דתיות לפני גיוס, שאל מדוע לא תופסים אותו כאינדיבידואל אלא כחלק מגוש אמורפי הנקרא "מתנחלים".

יש הרבה מה לומר על תפיסות אלו, אך לא באנו לשם כדי לשפוט. באנו להקשיב.

אני חושב, והמפגש היום חיזק את זה יותר, שאנו עומדים על סף תהום. יש לנו רגע של חסד, רגע בו אפשר לפקפק בהנחות היסוד המוקדמות ולעצב מחדש את המציאות. אנו צריכים לארגן את החזון הציוני מחדש, לפתוח בדיאלוג עמוק ולשאול איך אנחנו מקיימים מדינת לאום יהודית, דמוקרטית ושוויונית לכל אזרחיה. אנו חייבים לדמיין כיצד תראה הדמוקרטיה הישראלית ביום שאחרי ולהיערך לכך. אל לנו להפנות עורף לאיש, לא משנה כמה אנו לא מסכימים איתו. אסור לנו לשכוח את הערכים הבסיסיים שלנו כבני אדם, ובעיקר את ואהבת לרעך כמוך.

הכישלון הפוליטי האדיר של כל הפוליטיקאים על המפה, מ-1967 עד היום, הוא שהם נמנעו מקבלת החלטות ונכנעו לחזונות עוועים שונים. תרגילים פוליטיים, משחקי נדמה לי ומילים ריקות התוו מדיניות שאין בה חזון ואין בה דרך. לא איכפת לי מי הקים את עפרה או מי אישר את עמונה. איכפת לי שאת המחיר על ההחלטה הזו משלמים עכשיו אנשים כמו נצח ואסתר. את העיוורון ארוך הטווח תשלם האומה כולה. אני לא מפחד מהתנתקות נוספת, מפינוי של אנשים, אני חושב שאין ברירה ויהיה צריך לוותר על חלקי ארץ. אני כן מבועת מהעדר החמלה, מהאופן שבו החברה שלנו שוכחת שאנחנו קודם כל בני אדם. יגיע יום בו מאות אלפי מתנחלים יצטרכו למצוא לעצמם מקום חדש, כל אזרחי ישראל יהיו חייבים מוסרית לעמוד לצידם ולעזור להם למצוא את המקום השלם בו הם צריכים לעמוד.

פינוי עמונה ותשע הבתים בעפרה הוא מבחן לאופן בו אנו נכונים לעמוד אחד לצד השני. לא כמנצחים ומפסידים, אלא כערבים זה לזה.

 

המקום בו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש.
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב.